הספר מציג את ז'אנר ספרות החוכמה המיסטית; הוא מציג ספרות זו כנעוצה בספרות החוכמה המקראית כחלק חי המתהווה לצידה, למולה ומתוך דרישתה. החוכמה מגלמת את רעיון הישות החובקת־כול, הזהה לסדר הקוסמי. היא האישה. היא מי הדעת, היא מעיין־נובע. היא מתפרטת לדרכי האור, המבססות את המטריצה של הישות. היא מתגלמת הן בסמלים פרסונליים הן בסמלים אבסטרקטיים.
 
מיפוי ראשון של נדידת החוכמה כמערכת – ממזרח למערב, אל אירופה הנוצרית – מתאר את התהליכים הראשונים של הקנוניזציה של הקבלה תוך כדי עלייתה לפני השטח. תהליכים אלה כוללים את התמרכזות הזרם ההגמוני, שבו החוכמה חדלה להיות מערכת חובקת־כול, והפכה לספירה השנייה בתוך מערכת האלוהות. מנגד מוסיף הזרם הבלתי־קנוני להגות ולפתח את הנתיב המיסטי של זרם החוכמה.
 
בזרם ההגמוני הפכה החוכמה ממערכת לרכיב; ומבת ואם לבן ואב. המעתק הגדול מהמזרח הקדום לאירופה מגיע כך לשיאו. במעתק זה "פגשה" החוכמה, המזוהה עם היש ועם הישות, את מושג האַיִן ומכאן חלו התפתחויות חדשות.
 
הספר מסעות החוכמה מציג את המהלך שנפרש במעמד קבלת פרס בחקר הקבלה על שם גרשם שלום לשנת תשע"ח, והוא מהווה בסיס למחקר מקיף יותר של המחברת.