בספרה האוטוביוגרפי מוות רך מאוד מספרת סימון דה בובואר באומץ וברגישות על אודות ההתמודדות עם המוות. זהו אולי ספרה החשוף ביותר של הסופרת והפילוסופית הצרפתייה הנודעת, ספר המגלה קרביים ולב. הימים הם ימיה האחרונים של אמה, וזהו סיפור המפגש של דה בובואר עם מחלתה ומותה. ההיאחזות העיקשת של האם בחיים נפרטת לפרטים יומיומיים ומתגלה כמעשה שיש בו כוח, חמלה ואפילו יופי. מוות רך מאוד הוא ספר חף מסנטימנטליות, המתאר באופן נוגע ללב את מערכת היחסים המורכבת שבין אם ובת, בצל ידיעת הקץ הקרוב. דה בובואר מלמדת אותנו דבר מה על הקושי שבפרידה מהורה ובעיקר בפרידת הבת מן האם.
 
מוות רך מאוד יצא לאור בצרפת ב-1964 והוגדר לא פעם כשיא היצירה הספרותית של דה בובואר. ז´אן פול סארטר, "הקורא הראשון" שלה, טען שזה הטקסט המרגש ביותר שכתבה. בפרוזה מהודקת מתמודדת דה בובואר עם השאלות הרבות שמעורר האובדן ודנה בכנות מעוררת השתאות ביחסים בינה ובין אמה. המוות הקרב והשתיקה שאופפת אותו מחייבים את דה בובואר לתת דין וחשבון ביחס לחיי אמה ולחייה שלה, ולגלות כי המרחק ביניהן אינו אלא צדה השני של הקרבה. וכך בעצם כתיבת הספר וסיפורן האישי של סימון דה בובואר ושל אמה פרנסואז טמון ריפוי.
 
במבטו המפוכח, מוות רך מאוד עשוי להציע נוחם ומזור למתמודדים עם מחלה וכאב. הספר תורגם לעברית ב-1983 ועתה הוא רואה אור בעריכה חדשה ומלווה באחרית דבר כפולה, המצרפת התבוננות ספרותית לצד זווית רפואית השופכת אור על ספר חשוב זה.
 
סימון דה בובואר נחשבת לאם הפמיניזם של טרום 1968. היא ידועה בעיקר בזכות עבודתה "המין השני" (1949), הכולל בחינה של "גורלה המסורתי של האישה" (המין השני\ כרך שני, הקדמה) והגורמים לדיכוי נשים לאורך ההיסטוריה התרבותית של עולמנו. היא תמכה בזכות של אישה על גופה ובזכות להפלה. היא כתבה רומנים, מחקרים פילוסופיים ואת זכרונותיה. הרומן "המנדרינים", אותו כתבה, שהדמויות הראשיות בו הן: אלבר קאמי, סארטר והיא, זכה בפרס גונקור.