יוֹם  אֶחָד קָמָה יַלְדָּה וּמַחְלִיטָה שֶׁהִיא צְרִיכָה תְּאוֹמָה. הֵן לא חַיָּבוֹת לְהֵרָאוֹת אוֹתוֹז הַדָּבָר, הֵן לא חַיָּבוֹת לִהְיוֹת בְּנוֹת אוֹתוֹ הַגִּיל, זֹאת אֲפִלּוּ לא חַיֶּבֶת לִהְיוֹת ילדה –
הָעִקָּר שֶׁתִּהְיֶה אֲחוֹתָהּ בְּלֵב וָנֶפֶשׁ. אֲבָל אֵיפֹה מוֹצְאִים תְּאוֹמָה שֶׁכָּזוֹ?
 
סִפּוּר מְשַׁעֲשֵׁעַ , מְרַגֵּשׁ וּמַפְתִּיעַ עַל הַדְּבָרִים שֶׁהוֹפְכִים חֲבֵרוּת לַאֲמִתִּית.